הכנה לפסח

מנהג ישראל להתענות הבכורים על שניצלו ממכת בכורות, בה מתו כל הבכורות במצרים. גם מי שהיה בכור רק לאביו או רק לאמו מתענה וכך גם נקבע המנהג לדורות שלא רק בכור על פי הלכה מתענה, אלא כל מי שיש לו צד בכורה, גם אם היה לפניו נפל, או שהוא בכור רק לאביו או רק לאמו.
בקביעות של ערב פסח שחל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, גם נער שיום הבר מצווה שלו חל רק בשבת, מחוייב בתענית, על אף שביום התענית עצמה (יומיים קודם לכן) עדיין לא מלאו לו י"ג שנים.

ביטול התענית

מנהג ישראל לסיים מסכת בערב פסח על מנת לקיים סעודת מצווה, ובכך להיפטר מהתענית.

יש הנוהגים שלא להסתפק בסיום מסכת ששומעים בבית הכנסת ולהחמיר לסיים בעצמם מסכת בערב פסח.

יש המחמירים להשלים את התענית בערב פסח גם כאשר עורכים סיום.

אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש נהג להשלים את התענית ולא לצאת ידי חובה בשמיעת סיום מסכת אף שהיה ספק בכור.

אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש נהג לסיים מסכת בערב פסח, אף על פי שלא היה בכור.

שינוי זמן התענית

אם חל ערב פסח בשבת, נדחית תענית הבכורות ליום חמישי שלפניו, כשבו נקבע זמנה של התענית. לפיכך עורכים סיום מסכת רק ביום חמישי (ולא גם ביום שישי או בשבת), ומי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי.

בקביעות שנה שבה יום א' של חג הפסח חל בשבת, תענית הבכורות היא ביום שישי, למרות שבדרך כלל אין מתענים בערב שבת.

בביטול החמץ אנו מבטלים את כל החמץ הנמצא ברשותינו לפני פסח, על מנת שלא לעבור על איסור חמץ בפסח.

ביטול החמץ הוא מדאוריתא, אך זמן הביטול הוא דרבנן.

את ביטול החמץ עורכים פעמיים לפני פסח, פעם אחת לאחר בדיקת חמץ בי"ג בניסן בערב (וביטול חמץ בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא), ופעם אחת לאחר ביעור חמץ בי"ד בניסן בבוקר, (וביטול זה הוסיפו בדורות האחרונים).

נוסח הביטול

אך ישנם שינויים קלים בין הנוסחאות של שתי הפעמים בהם מבטלים את החמץ:

לאחר בדיקת חמץ אומרים: "כל חמירא וחמיעא דאכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".

ולאחר ביעור חמץ אומרים: "כל חמירא וחמיעא דאכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דימעתיה ודלא חמיתיה דבערתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".

והטעם לשינוי הוא מפני שבביטול שלאחר בדיקת חמץ לא מבטל את החמץ שמצניע למחר לאכול.

ביטול חמץ על פי תורת החסידות

ביטול החמץ על פי חסידות ענינו הוא שבירת הגאווה בליבו של האדם, שהרי החמץ רומז לגאווה, ולכן ביטול החמץ רומז לשבירת הגאוה.

בליל י"ד בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר, כדי לבערו ולהשביתו מהבית כמצוות התורה.

הכנות

לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם, כדי שיהיה אפשר להבחין בחמץ, אם ישנו.

יש להצניע את החמץ המוכן לאכילה לצורך הערב ומחר בבוקר, קודם שיתחיל לבדוק.

זמן בדיקת חמץ: אור לארבעה עשר מיד אחרי צאת הכוכבים, לאחר תפילת ערבית של הציבור. האדמו"ר הקודם של חב"ד, הרבי הריי"ץ היה מתפלל ערבית ביחידות והיה בודק בין מנחה למעריב ומתפלל ערבית לאחר הבדיקה.

זמן קצר טרם הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, וטוב שיהיו מפיתה שאינה מתפוררת.

כל אחד מהפירורים יהיה כרוך בפיסת נייר, אך לא בנייר כסף, מפני שאינו נשרף היטב, וכן יהיה כל אחד מהפירורים פחות מכזית, ונכון שיהיו כל הפתיתים ביחד בשיעור כזית. הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים – יעשו שאלת חכם.

קודם הבדיקה יש מדקדקים ליטול את ידיהם. גם מובא בכף החיים שיש להשתדל לטבול במקוה בבוקרו של יום בדיקת חמץ.

כתב האדמו"ר הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי מלובאוויטש שיתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיון שגם בעל הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

סדר הבדיקה

וקודם שיתחיל לבדוק יברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על בעור חמץ הנר יהיה דלוק מכבר, והברכה תהי' סמוכה לבדיקה.

נוהגים שהמברך אוחז את הנר בידו בשעת הברכה, ובני הבית שרוצים להשתתף בבדיקה יתכונו לצאת בברכתו ויענו אמן, אך ברוך הוא וברוך שמו לא יענו, דהוי הפסק.

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לשוחח כלל, שלא מעניין הבדיקה במשך כל זמן הבדיקה.

בודקים לאור נר של שעווה יחיד, ועל ידי נוצת עוף, כדי לאסוף מחורים וסדקים. אין צריך לכבות את החשמל בעת הבדיקה, כי עיקר צורך הנר הוא לחורים ולסדקים.

הבודק מניח החמץ שנמצא בשקית קטנה של נייר.

הרבי כותב: מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ… לא שמעתי בזה שיעור מסויים", בפועל הרבי נוהג להאריך בבדיקה כמה שעות, ובודק את כל הארונות והמגירות. אם לא בדק את הבית ורק חיפש אחר הפתיתים, פשוט שלא יצא ידי חובת הבדיקה.

בגמר הבדיקה – מניח השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, מעטף הכל בנייר [אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף], ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו.

מיד אחר הבדיקה יבטל את החמץ הנמצא בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה, באמירת: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". בליובאוויטש אין המנהג לומר את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים שונים. ועיקר הביטול הוא בלב, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. וחשוב שהדברים יהיו מובנים לאומר, ואם אינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין. תרגום הדברים בלשון הקודש הוא: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושלא ידעתיו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ".

אם אמר נוסח הביטול בלשון שאינו מבין כלל, אך יודע שכוונתו לבטל את החמץ ולהפקירו – יצא ידי חובתו.

אחרי הבדיקה יש לרכז במקום המשומר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב, למחרתו בבוקר, ליל שבת ושבת בבוקר, מכיון שאם יתפזר החמץ בבית, הבדיקה לא הועילה כלום. ויזהר שלא לאכול יותר חמץ בכל הבית אלא בחדר אחד או פינה אחת, וכל פעם שיאכל חמץ ינער היטב את הבגדים שם, ויזהר במיוחד עם הילדים הקטנים שלא יפזרו חמץ בכל הבית.

את החמץ שנמצא בבדיקה נוהגים לשרוף למחרת בבוקר, ובינתיים צריך להצניעו במקום המשתמר.

הטעמים לבדיקה

שני טעמים ישנם לבדיקת חמץ: א. שמא לא יבטל בלב שלם ועל ידי כך יעבור על בל יראה ובל ימצא. ב. שמא יבוא לאכול את החמץ (במהלך חג הפסח ולאחריו). במקרה שלא ביטל את החמץ יש שסוברים שבדיקת החמץ הינה מן התורה, מצד חיוב "תשביתו".

שאלה: האם אפשר למכור לגוי ב'מכירת חמץ' גם חמץ גמור, כמו לחם, עוגיות, בירה ועוד?

תשובה: במשנה ובתלמוד מדובר במכירה רגילה, שהיהודי שנותר לו חמץ מוציאו מרשותו ומוכרו לגוי קודם זמן איסור החמץ. בתוספתא כבר מדובר על "ישראל וגוי שהיו באים בספינה, וחמץ ביד ישראל – הרי זה מוכרו לגוי… וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח".

לפני כארבע-מאות שנה, בתקופות שיהודים עסקו בייצור ובמסחר בחמץ גמור, שלא היה אפשר להוציאו פיזית מרשותם (כמו משקאות חריפים), פסקו למכור אותו פורמלית לגוי (על-ידי מעשה-קניין, כגון: כסף, חליפין, ועוד), ולקבל ממנו רק חלק משווי החמץ, ועל השאר לקבל עירבון. באותה תקופה החלו לחזק את הצד הפורמלי על-ידי כתיבת 'שטר מכירה'. אדמו"ר הזקן דרש להעמיד 'ערב קבלן' על יתרת הסכום.

למעשה, אילו לא היו מוכרים חמץ-גמור במכירת החמץ הציבורית, לא היה בנמצא קמח כדי לאפות לחם מיד אחרי חג-הפסח, ולכן הדבר נהוג ומקובל בכל תפוצות ישראל.

יש אנשים פרטיים המחמירים בזה, ואינם מוכרים חמץ גמור שלהם (ומהם שאינם קונים אחרי פסח חמץ-בעין שנמכר לגוי. אבל בקמח גם הם מקילים). לעומת זה, אדמו"רי חב"ד נהגו במפורש למכור גם חמץ גמור לגוי, כנראה מפני שבזה מדגישים כי המכירה איננה סתם 'הערמה' אלא מכירה גמורה ושלמה.

(דווקא בדורנו רואים במוחש כי מכירה איננה דווקא בהעברה פיזית של סחורה. באמצעי המסחר הבין-לאומיים מוכרים כיום מחסנים שלמים, ממגוון סחורות, באמצעות חתימה על נייר בלבד, והמכירה תקפה לחלוטין).

ביעור חמץ הוא מנהג שתיקנו חז"ל בנוסף למנהג בדיקת חמץ, כדי לקיים את מצוות ביטול החמץ לפני חג הפסח. המנהג הוא על כל אדם לבער את החמץ המצוי בחזקתו בערב החג. צורת הביעור ואופיו נידונה בהרחבה בספרות חז"ל.

דיני הביעור

לשון נוסח הביטול בארמית הוא: ”כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא.“נהגו ישראל להדר ולבער את החמץ בשרפה, על פי דעת רבי יהודה שטען כי ניתן לבער בשרפה בלבד. עם זאת, הלכה למעשה אפשר לבער את החמץ בדרכים שונות כמו: פיזור ברוח, הורדת החמץ בבית שימוש, לפגום את החמץ באקנומיקה וכו'. לאחר הביעור יש לבטל את החמץ, כלומר להסכים במחשבה בלב שלם שהחמץ מבוטל וחשוב כעפר הארץ. ואף שכבר נעשה ביטול בערב הקודם, בעת בדיקת החמץ יש לחזור ולבטלו שוב, כי את החמץ של ארוחת הערב והבוקר לא היה ניתן לבטל בבדיקת החמץ. את נוסח הביטול יש לומר בשפה אותה המבטל מבין.

לשון נוסח הביטול בעברית: ”כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ.“
ויש שאין מוסיפים את המילה "הפקר" לפני המילים "כעפרא דארעא", 

זמן הביעור הוא עד שעה חמישית בשעות זמניות (שעה 11:00 לערך). סוף זמן אכילת החמץ הוא מוקדם יותר, בסוף שעה רביעית בשעות זמניות (שעה 10:00 לערך).

כאשר יום-טוב חל ביום שישי, קיים צורך לתת פתרון לבישול ועשיית מלאכות לצורך השבת. כידוע, מותר לבשל ולהכין אוכל בחג לצורך החג עצמו בלבד, אבל לא לצורך יום אחר, אפילו הוא שבת.

על-כן תיקנו חז"ל את התקנה הנקראת 'עירוב תבשילין', שעיקרה הכנת תבשיל מיוחד מערב החג לצורך השבת, שעל-ידי כך מותר להוסיף לבשל, להדליק נרות וכו' בחג גם לצורך השבת.

אבל יש לזכור:

• כאשר חלים שני ימי חג צמודים לפני השבת (ראש השנה, ימים חמישי ושישי בחו"ל), העירוב מתיר לעשות מלאכה רק בחג השני לצורך שבת; אין היתר לעשות מלאכה בחג הראשון לצורך החג השני, שאינה לצורך היום הראשון.
• אין היתר זה מועיל אלא אם קיימת אפשרות כלשהי ליהנות מתוצאות המלאכה ביום החג עצמו, כגון שאם יזדמנו אורחים בחג, יוכלו ליהנות מבישול זה. לכן משתדלים לסיים את ההכנות לכבוד שבת בשעה מוקדמת.

כך מכינים "עירוב תבשילין"

נוטל פת שלמה בשיעור 'כביצה' (54 סמ"ק = 22 גרם בערך), עם תבשיל חשוב כגון בשר או דג בשיעור 'כזית' (בנפח (ומשקל) 27 סמ"ק), ויתן ביד אחר* כדי לזכות (ז' בפתח) על-ידו לכל הקהל, ואומר: "אני מזכה לכל מי שרוצה לזכות (ל' בחיריק) ולסמוך על עירוב זה". הזוכה מגביה את העירוב טפח מן המקום שהיה מונח עליו, אפילו אם הניחו על ידו המוגבהת באוויר, וחוזר ונטל את העירוב מיד הזוכה, ומברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות (ו' בפתח) עירוב". ואומר: "בדין…". מי שאינו מבין ארמית, צריך לומר בלשון שהוא מבין. תוכן העניין: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין חמין ולהדליק נר ולתקן ועשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים את כל ההכנות לשבת שנעשות בחג.

רב העיר או הקהילה נוהג לזכות את 'עירובו' (באמצעות אדם אחר) לכל מי ששכחו לעשות 'עירוב' (ולמנהג חב"ד כל העושה 'עירוב' מכוון לזכות את בני העיר), אבל זה מועיל רק למי ששכח או לא ידע. מי שידע וזכר, אלא שהתעצל וסמך על עירובו של הרב, עליו לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג (לדעת שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן אינו יכול לסמוך על עירוב זה, ויש מקילים).

*) לכתחילה – מזכים על-ידי אדם זר בן-מצוות, ולא על-ידי בנו או בתו, אפילו גדולים, אם הם אוכלים משלו

לאחר מלחמת ישראל במדיין מצווה הקב"ה לעם ישראל להכשיר את כליהם "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים"
(חומש במדבר פרק ל"א פסוק כ"ג)

כלל בדיני הכשרת כלים

כלל גדול קבעו החכמים "כבולעו כך פולטו" משמעות ההלכה כפי שהכלי בלע את האיסור באותו דרך יש להכשירו כדי להפליט ממנו את האיסור.

ולכן:
שיפודים/ תבניות ש"בא באש", הכלי בלע ישירות את האיסור שלא באמצעות מים או רוטב צריך ליבון כדי להכשירו כמו שכתוב בתורה "כל דבר אשר יבוא באש"
כדי ללבן יש צורך להכניס את הכלי לתוך אש עד שניצוצות ניתזים ממנו או שהקליפה העליונה נושרת.

הכשרה על ידי הגעלת כלים

כלים שבלעו את האיסור באמצעות מים או רוטב כמו סירים ושאר כלים יש צורך להכשירם על ידי הגעלת כלים.

• הכשרה באמצעות מים או רוטב כמו סירים ושאר כלים יש צורך להכשירם על ידי הגעלת כלים.
• הכשרה באמצעות הגעלה מתבצעת על ידי סיר גדול שמרתיחים בו מים המגיעים למצב רתיחה ומבעבעים.
• לאחר מכן יש להכניס את הכלי האסור אותו מעוניינים להכשיר לתוך המים רותחים כדי שיפלוט את טעם האיסור הבלוע.
• שמוציאים את הכלי יש לשוטפו במים קרים.

מה אי אפשר להכשיר?

כלי חרס
כלי חרס התורה גלתה לנו שהם בולעים אבל לא פולטים את הבלוע כראוי ולכן לא ניתן להכשירם.

כלים שיכולים להתקלקל על ידי ההכשרה

לא ניתן להכשיר כלים שיכולים להתקלקל מחשש שלא יכשירם כראוי
כלי שיש בו פינות או מקומות שיש שם חמץ ממשי ולא רק בלוע באם לא ניתן להסיר ולנקות את החמץ הממשי אין אפשרות להכשיר כלים אלו.

איך להכשיר את כלי המטבח?

כיור
באם הכיור עשוי ממתכת, צריך קודם לנקות אותו היטב שלא יהיה חמץ ממשי ולאחר מכן לערות מים רותחים מבעבעים מכלי ראשון על הכיור. ישנם מהדרים לעבור עם אבן מלובן.
באם הכיור עשוי מחרס לא ניתן להכשירו בדרך זו, ויש להניח כיור מפלסטיק בתוכו.

המנהג בהכשרת כיור לפסח

מצפים את הכיור בעוד כיור נוסף מפלסטיק באופן זה גם אם הכיור עשוי מחומר שלא ניתן להכשרה מכיון שציפינו אותו אין מגע ישיר עם הכיור האסור ואפשר להתנהל כך בימי הפסח. 
בכל מקרה מערים מים רותחים, על הכיור למרות שככה לא מתבצע הכשר מעולה אלא רק להחמיר ולהוסיף הידור.

התחל מבוקר ערב-פסח עד אחרי "כורך" של סדר השני, אין אוכלין מכל המינים הנכנסים ב"חרוסת" ו"מרור" (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע פיסקא "שלחן עורך". ושם: לאחר זמן מצאתי: יש נוהגים שלא לאכול חזרת קודם הפסח, וכן היה נוהג הרשב"א. – רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד. ע"כ)

וראה בשו"ע אדמו"ר (תעא, יא-יב), שיש מקום למנהג שלא לאכול מרור בערב-פסח, אבל אין לחוש לנוהגין שלא לאכול בערב-פסח פירות – בשייכות לחרוסת.